<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' טרפות</h1>
<h2>דף לב.</h2>
גרסינן בפ' השוחט שחט הושט ופסק הגרגרת או פסק הגר' ושחט הושט נבלה ורמינהו אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, ומפרק רשב"ל משנתנו ששחט במקום שנפסק הגרג' נבלה, ומשנה דאלו טרפות ששחט שלא במקום חתך, ופריך והארשב"ל שחט הקנה ואח"כ נקבה ריאה כשרה, אלמא אחר שנפסק הקנה כמונח בדקולא דמי' אלא ארי"ו ל"ק משנה דאלו טרפות נשנה קודם שחזר ר"ע, ומשנתנו לאחר שחזר ר"ע והורה דנבלה הויא. גופא ארשב"ל שחט הקנה ואח"כ נקבה הריאה כשרה, א' רבה לא אמר רשב"ל אלא בריאה, הואיל וחיי הריאה תלויים בקנה, אבל בבני מעים לא, כלומר אם נקבו בני מעים אחר שחיטת הקנה טרפה, דבני מעים תלויים בושט, מתקיף ר"ז מאחר שנולדו סימני טרפה התרת, מה לי בריאה מה לי בבני מעים, ואמרינן הדר בי' ר"ז מדאבעי' לר"ז נקבו בני מעים בין סימן א' לב' מהו מי [אמרינן] שיצטרף סימן א' לב' להוציאה מידי נבלה או לא, כיון שהראשון נשחט להוציא מידי נבלה וגם להתיר באכילה, אבל השני לא נשחט להתיר באכילה, ואינן שוין, ועד כאן לא אבעי' לר"ז אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורא, והכא אמר נקבו בני מעים בין שחיטת סימן א' לב' מותרת, ש"מ שחזר בו מאבעי' שלו, וס"ל לבסוף שאין טרפות אחר שנשחט סימן א', א"ר אחא לרבינא דלמא לעולם לא הדר ר"ז דס"ל יש טרפות בין סימן לסימן ואפי' נשחט הקנה אכתי מיטרף בנקובת הריאה, והכא לדבריו דרבה קאמר ולי' לא ס"ל, כלומר מה דמותיב ר"ז לרבה מה לי בריאה מה לי בבני מעים, בשניהן יש להכשיר אם אירע טרפה בין סימן לסימן לדבריו דרבה קאמר שמחלק לטעמי' דר"ל בין נקב הריאה בתר שחיטת קנה לנקובת בני מעים ואיהו אמר מאן דמכשיר בריאה בתר שחיטת קנה, בבני מעים נמי מכשיר, אבל לדידי' לא ס"ל הא דר"ל, דאי נקבה הריאה בתר שחיטת קנה מטריף, ולהכי אבעי' לי' אי מהני סימן ב' להוציא מידי נבלה. ולשמועה זו לר"ל אין טרפות בריאה לאחר שחיטת הקנה ואין טרפות בדקין אחר שחיטת הושט כדמפרש רבה טעמי', ולאתקפתא דר"ז ס"ל ר"ל בתר שחיטה סימן א', לא שייך טרפות כלל, ור"ז פליג אר"ל וס"ל כל טרפות שאירע בין סימן לסימן אוסר. ואיכא למימר הלכתא כר"ל דהא משמע בשמעתין דרי"ו נמי כר"ל ס"ל, ולאו מלתא הוא, אלא טעמי' דרי"ו כיון דנפסק רוב הגרגרת הסימן כאלו אינו, דבכל התורה כולה רובו ככולו [נזיר מ"ב ע"א] ומה"ט הוי נבלה אף אי שחט שלא במקום שנפסק, ולא תידוק מהכא כלל דס"ל לרי"ו לאחר שחיטת קנה לא מיטרף נקובת הריאה, דשאני אבר הנפסק דנפק כל חיותא, אבל הריאה אע"ג דחיותא תלי' נמי בקנה, אכתי יש לה חיות בפ"ע וכן אם הושט לחוד נשחט בני מעים התלויים בו יש להן חיות בפ"ע וטרפות שייכי בהו עד שנשחטו ב' סימנים, דהכי גמירי שבהמה אינה מותרת לאכילה עד שנשחטו ב' סימנים ועוף בסי' א' אבל נשחט סי' א' בבהמה עדיין כחיה חשובה וכל טרפות שייכי בה. וה"נ מסתברא, דאי אמרת מרי"ו נשמע דס"ל בהא כר"ל, אי הכי לא הו"ל לראב"י למימר ש"מ מר"ל אין מזמנין... ותו כיון דלא שמיע לן דר"ל הדר מאוקימתא כאן ששחט שלא במקום החתך, ולהך אוקימתא שחט הקנה ונקבה הריאה טרפה, אכתי איכא לספוקי דלמא הדר בי' מהא דאמר שחט הקנה ונקבה הריאה כשרה וס"ל כר"ז יש ט' בין סימן לסימן. הלכך קייל"ן כל טרפות שיארע כל זמן שלא נשחטה בשעור הראוי מטריפין.
<h2>דף לג.</h2>
ותו אמרינן התם אראב"י אין מזמנין גוי על בני מעים כיון דאמר ר"ל נשחט הקנה הריאה כמונח בדקולא ה"ה נשחט ושט בני מעים כמונחין בדקולא ועדיין הבהמה חיה הוי אבר מן החי לגבי בן נח, דלישראל בשחיטה תלי' מלתא אשתרו להו, גוי דבנחירה סגי ובמיתה תלי' מלתא, ומאי דפריש קודם מיתה כאבר מן החי דמי. הא דאמר בנחירה סגי להו לאו למימרא דצריך נחירה, דמתה מאלי' נמי אשתרי להו, אלא כלומר די להוציאה מידי אבר מן החי בנחירה וה"ה מתה מאלי'. תני' דלא כראב"י הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין עד שתצא נפשה וא' גוי וא' ישראל מותרין. והכי קייל"ן כל דבר דשרי לישראל כמו מפרכסת לבן נח נמי שרי, מיהו לישראל נמי אסור לאכלו קודם שתצא נפשה כדאי' פד"מ [סנהדרין ס"ג ע"א] אין לוקין על לאו שבכללות דתני' מנין שאוכל מבהמה קדם שתצא נפשה שהוא בל"ת ת"ל לא תאכלו על הדם, דבר אחר לא תאכלו על הדם לא תאכל בשר ועדיין הדם במזרק ומנין שאין מברין על הרוגי ב"ד ת"ל לא תאכלו על הדם, מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו יום ת"ל לא תאכלו על הדם, אזהרה לבן סורר ומורה מנין שנ' לא תאכלו על הדם ואמרינן ע"כ אינו לוקה דהוי לאו שבכללות, ש"מ נהי דלא לקי האוכל שתצא נ', אסור דאו' מיהו איכא. וכל דבר שלא שרי לישראל בב"ח כגון טמאה בין נשחטה בין לא נשחטה וכן טהורה שנתנבלה או [נטרפה] הפורש ממנה קודם שמתה אסור להושיט לב"נ כדתני' [פסחים כ"ב ע"א] מנין שלא יושיט אבר מן החי לב"נ שנ' לפני עור לא תתן מכשול, אבל לאחר שמתה הבהמה בין נשחטה בין נתנבלה בין טהורה בין טמאה בני מעיה מותרי' אף לב"נ דלא קייל"ן כר"ל. ומ' חכמים החמירו בדבר כל שאין היתר לישראל כגון טמאה וטהורה שנתנבלה לא ימכור לגוי בני מעים שלה דלמא הלכתא כר"ל, ולא קחזינא לרבותא דקפדי.
<h2>דף מב:</h2>
ואלו טרפות בבהמה וכו' והאיכא חסרון בשדרה וכו' ובה"א חוליא א', ואריא"ש וכן לטרפה, ובריש ערובין אי' לא עבדינן כחומרי בי תרי דסתרי אהדדי כגון שדרה וגלגלת דתנן חסרון בשדרה בש"א ב' חוליות ובה"א חוליא א', ובגלגלת בש"א כמלא מקדח והוא כסלע נירונית וגדול משאר סלע [בכורות ל"ח ע"א], ובה"א כדי שינטל מן החי וימות שהוא כסלע פשוט, ואריא"ש וכן לטרפה, פי' מי שמורה בטומאה כב"ש שמטמא טומאת אוהל עד שחסרו משדרה ב' חוליות, ועד שחסר מגלגלת כסלע גדול ובציר לא חשיב לי' חסרון ולענין טרפות פ' כב"ה דחסרון חוליא א' בשדרה וסלע בינוני בגלגל' הוי חסרון ועושה טרפה, עביד חומרי דסתרי. מינה שמעינן לב"ה טרפות השדרה בחסרון חוליא א' ודגלגלת בסלע. וב' הלכות והגרי"צ לא הביאו טרפות דחוליא וגלגלת אלא נעקרה צלע וחצי חוליא טרפה ואין זה בכלל חסרון חוליא. ואיכא דאמרי דריא"ש לא אמר וכן לטרפה אלא אחוליא ולא אגלג'. ואייתי ראי' מדלא פריך והאיכא חסרון בגלג', אלא ודאי לא מטרף גלגל' אלא ברובא דלא גרע מנחבסה ברובה דקחשיב לי' התם. ולאו קושי' דלא מצי לאותובי והאיכא חסרון בגלג' דלא מטרף אלא עם נקיבת קרום, וכבר חשיב נקב קרום של מח, וה"נ לא פריך לחשב מראות פסולות דריאה דבכלל נקב. ועוד כיון דפריך מחסרון בשדרה לא בעי למפרך מחסרון בגלג'. ותו דשעור דב"ה כדי שינטל מן החי וימות לא אתפרש במתני' ובגמ' [בכורות ל"ח ע"א] שקיל וטרי בי' להכי ל"פ מיני'. ותו אייתו ראי' מדתנן באלו כשרות [נ"ד ע"א] נפחתה גלגל' ולא נקב קרום של מח, והו"ל לפרש כמה תפחת כמו גבי גרגרת כמה תחסר עד כאיסר. ולענ"ד ב' תשובות בדבר, חדא לדידהו מי ניחא דעכ"פ נפחתה ברובו טרפה דכ"ש הוא מנחבסה ברובו ולא תני לה, ועוד דקתני נמי נסדקה גרג' כשר ולא תני עד כמה, ובגמ' [מ"ה ע"א] אתמר שצריך שיור חוליא א' למעלה וא' למטה, ותו י"ל בנפחתה גלגלת לא פרש השעור משום דאתפרש באהלות פלוגתא דב"ש וב"ה וכיון דאמרי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות פשיטא דטרפה הוא, ומתני' דנפחתה קמ"ל בנקב משהו אינו פוסל בגלג' כמו שפוסל במוח, אבל ודאי כסלע מטריף, וה"נ מוכח מהא דאמרו כדי שינטל מן החי וימות והרי כלל בידינו כל שאין כמוהו חי טרפה ומעשה בעין בול בא' שנפחתה גלגל' ועשה לה הדוק של קרויה וחיה ארשב"א משם ראי' כיון שעברו ימות הצינה מיד מתה. והא דאמר ש' גלגלת שנחבסה ברובו טרפה, כיון דלא חסר מידי אלא יש בו מכות, ובין ברוב גובה ובין ברוב הקיפה טרפה דלא אפשטא אבעי' [נ"ב ע"א]. וחסרון בכסלע אפי' אינו במקום אחד כל החסרונות מצטרפין לכסלע, ואם אין ביניהם כמלא... [נקב] וחזי לן דבעוף משערין לפי גדלו וקטנו ועוף המים בנקב כל שהוא נטרף. וחסרון חוליא א' מטריף אפי' בשילהי כפלי, פי' חוליות שאין צלעות יוצאות מהם. מיהו אם נבראת בחסרון חוליא א' אין להטריף שלא נתנו לנו חכמים מספר קבוע לחוליות כמו שאמרו ה' אונות אית לריאה, ועקר טרפות החוליות למדנו ממתני' כדי שינטל מן החי וימות, והיינו כשהי' לו חוליות ונטלו ונתמעטו, מש"ה הוי חסרון ולא מסתבר למימר אדם שלא הי' לו אלא י"ז חוליות שדרתו לא תטמא באהל, וה"ה לענין טרפות אי נבראת בחסרון או ביתר חוליות אין להטריף. כ' ב' הלכות כי משתכחין תרי טחלי שפיר דמי, ואם נמצאו ב' כבדים אסור שכל יתר כנטול דמי וחזינא לדעתי' אפי' אי תרי טחלי מחוברין בסומכייהו שנקב פוסל בו דרואין כאלו שניהם נטלו כולם, ובב' כבדי' מטריף אפי' נפרדים זה מזה וכך [כתבו] קצת מרבותינו. ויש מי שפי' יתר כנטול כלומר היתר כאלו ניטל עם מקומו, ואם נטילה זו עושה מ' טרפה כגון תרי טחלי דבוקי בסומכי' ואם נטלה הא' ומקום הסומכי' של חברו עמו הוי ניקב בסומכי' וטרפה, אבל ב' כבדים שאין מחוברין יחד או אינם מחוברים במקום מרה וחיותה כשרה. וראוי לחוש לחומרות ב' וכן ביתר רגל [נ"ח ע"א] אעפ"י שאינו דבק באחר, ואין בזה משום תרי חומרי דסתרי דחייבין לצאת מידי ספק איכא דאמרי ואפשר שב' הפרושים נכונים שכל יתר [כנטל הוא ומקומו עמו וגם האחר ניטל].
<h2>דף מג.</h2>
אמר עולא [מ"ג ע"א] ח' מיני טרפות נאמרו למשה מסיני נקובה פסוקה נטולה חסורה קרועה דרוסה נפולה שבורה לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא, ותנא דבי ר' ישמעאל שאמרו י"ח טריפות נאמרו למשה מסיני ל"פ שבכלל הח' הם הי"ח, וגם בי"ח טרפות נכללו טרפות הרבה, דכל הנקובי' דמתני' דאלו טרפות והם יו"ד חשבינן כחד במספר הי"ח וכן תרי פסוקי דמתני' ובסג"ר ושב שמעתא ושאר טרפות דתני במתני' וברייתות ומימראות דאמוראי עולים למספר י"ח, וכמה חלוקי טרפות יש בכל א' כגון נקובת הושט נכלל בו חלוף עורו' שאם הפנימי אדום והחיצון לבן טרפה ונקב תורבץ הושט, וכ"מ שאמר נקב טרפה ניטל נמי טרפה דמצינו [נ"ו ע"ב] דת"ק [מכשיר נקב הזפק] ורבי מכשיר אפי' נטל וכן בנקב קרום המוח נכלל נתמסמס וחסרון גלגלת כסלע משום דסוף הקרום לנקב ובריאה שנקבו נכללו מראות פסולות ויתרת שלא בדרי דאוני דיתר כנטול דמי וכן חסיר וחליף, ובכלל מרה שנקבה נטלה או שיש לה שתים וכן בכל הטרפות א' תוספת מרובות. וכל הטרפות שמנו חז"ל קבלו איש מפי איש וכמה הוסיפו על פי הכלל שנמסר כל שאין כמוה חיה טרפה. ורמז לטרפה שאינה חיה שנ' זאת החיה אשר תאכלו, חיה אכול, שאינו חיה לא תיכול מזה ידעינן שסימן לטרפה אם אינה חיה י"ב חדש ובנקבה יש עוד סימן אם מתעברת ויולדת נ"מ לספק טרפה שיוצא מכלל הספק אם חי י"ב חדש כד' ולשהינהו י"ב חדש גבי ספק דרוסה ומשני אתו לידי תקלה דרבים היו אבל בחד שרי וסמכינן אי"ב חדש וכן גבי פרה של בית מנחם בפ' אחד ד"מ סמכו... [סנהדרין ל"ג ע"א] אבל בהמה שיש לה טרפה ודאי שנמסר מפי חז"ל לא מהני י"ב חדש ולידה, ונאמר שהוא מן הפרטים היוצאין מכלל ולא נטה ימין ושמאל מכל מה שמנו במספר הטרפות. וגם בימיהם נמצאו פרטים שכ' תנאים ואמוראי' כתדרי"ש ור"י בן משולם ר"א בר יעקב ור"ש ס"ל טרפה חיה מפני שמצאו פרטים שחיו. וכמו שאין לגרע מן הטרפות שמסרו לנו כך אין להוסיף עליהם כדאי' [נ"ד ע"א] דבי יוסף רישבא מחי בגידא נשיא וקטלי אתא לקמי' ריב"ב, א"ל וכי להוסיף על הטרפות, והא קחזינן דמתה, גמירי אלו בדרי לה סמא וחיה. והאוכל כזית מא' מטרפות שמנו לוקה שנ' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וההלכה פרשה שאין זה דוקא הנטרף בשדה ע"י חיה אלא אף ע"י חלאים בבית כדאי' בברייתא דרי"ש [מכילתא] ובשר בשדה טרפה אין לי אלא בשדה בבית מנין, ת"ל נבלה וטרפה הקישן מה נבלה בין בבית בין בשדה אף טרפה, מת"ל בשדה דבר הכ' בהווה. ומדכ' בשר ולא אמר שור ושה כמו באותו ואת בנו ובחלב, ש"מ גם בחיה ועוף דין טרפה ובזאת החיה נכלל בהמה וחיה [ע"א ע"א] ועוף בהדי' כ' נבלה וטרפה לא יאכלו לטמאה בה ותני' [ק' ע"ב] יכול נבלת עוף טמא מטמאה, ת"ל נ"וט ל"י לטמאה בה, מי שאסורו משום נבלה יצא עוף טמא שאסורו משום בל תאכל טמא, ובבהמה לא איירי קרא, דכ' לא יאכל לטמאה בה משמע שאין טומאה אלא באכילה, ונבלת בהמה וחיה מטמאה אף בנגיעה, ע"כ בעוף טהור משתעי שאין לו טומאה אלא בבית הבליעה וקרי לי' טרפה, ובקבלה הוא אומר כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה [יחזקאל מ"ד]. וכך תני [נ"ו ע"א] לוי כל טרפות שמנו בבהמה כנגדן בעוף יתר בעוף נשבר העצם אע"ג שלא ניקב קרום ש"מ, ודוקא בעוף המים שקרומו רך ובנשבר העצם עומד הקרום לינקב, ונפלה לאור ונחמרו בני מעים... משום דמזיקתו נפילה באש ושכיח יותר מבהמה, וכן נטל הזפק וקרקבן ל"ש בבהמה שאין לה, ונקב הכרס והמסס ונקרע רוב החיצונה וגלודה וכו' ל"ש בעוף שאין לו דברים הללו. וטרפות טחול וכוליא לא שייכי בעוף, דעוף אין לו טחול כצורת הבהמה ואינו מונח על הכרס, וכוליא של עוף נמי אינה כשל בהמה ואין לה חריץ שבו תלוי הטרפות [נ"ה ע"א] גם אינה מונחת אצל בני מעים אלא סגורה בעצם. עי"ל דתני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ולא מפיק טחול וכוליא, מטרפות דתני במתני' וברייתא קמיירי וחסר ויתיר וחליף דאוני דריאה נמי ל"ש בעוף שאין לריאה שלו חתוך אוני, ובכל שאר ד' שוה עוף לב' לטרפות. אבל דגים וחגבים לא שייך בהו טרפות דגבי טרפות בשר כ' ודגים וחגבים לא נקראו בשר לא בל' תורה ולא בלשון חכמים. ויש מן הטרפות שנתהוו בזמן קרוב או רחוק מן הלידה כמו שבורה דרוסה ויש מן הבטן כגון חסרה נקובה, ויש שאין אסורות אם נבראו כך. והטרפות הוא חסרון ומום בפנים הגוף אבל מסוכנת ע"י חולשה וזקנה שאין בה חסרון באיברים אלא שנתקלקל דמה ונעשה כמים וכי"ב לא אסרה תורה כדתנן [נ"ח ע"א] אחוזת דם שגבר הדם ומכביד הנשימה, אכלה הורודפני, פי' סם המות לבהמה שמקלקל הליחות שבה אבל אין מנקב מעי' כחלתית, אע"ג שודאי תמות משום חולשה, מ"מ כיון שאין חסרון בגופה לא נאסרה, ואם שחטה קודם שתמות ותפרכס לאחר שחיטה מותרת, ואפי' אכלה סם מות לאדם אינה אסורה משום טרפה אלא משום סכנה והכין בת"כ [שמיני] יכול אפי' אכלה הורודפני או שתת מים הרעים שסופה למות ע"י תהא טרפה, ת"ל נבלה וטרפה לא יאכלו, מה נבלה שאינה בת חיים אף טרפה שאינה בת חיים יצא זו שהיא בת חיים, וכן שאר מיני מסוכנת. ויחזקאל משבח עצמו שהחמיר ולא אכל מסוכנת ולא מבהמה שהורה בה חכם מדעת... [צ"ל מעצמו פי' מסברא, אבל אי אגמריה סמך ראוי לאכול ממנה מ"ד ע"א].
<h2>דף מה:</h2>
אמר אמימר משמי' דרב נחמן ג' קני הוי דריאה כריאה במשהו דכבדא ככבדא עד שינטל כולו, דליבא פליגי רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו, מר ב"ח מתני דריאה ככבדא, ודכבדא כריאה. וכהגרי"צ נקטינן לחומרא דכולהו במשהו וכ"כ בספק גלודה [נ"ה ע"א] ובש"ד. איכא דקשי' להו כיון דספק נימא נשחטה הותרה כר"ה [ט' ע"א] ול"ק ר"ה לא אמר הכי אלא בדלא אתילד ריעותא קודם שחיטה וא"ל בחייה לא הי' בה ריעותא כלל, אבל בההוא שהריעותא היתה מחיים ל"א נשחטה בחזקת היתר שהספק כבר חל בזמן שאין חזקה, וכל היכא דבעי' בדיקה, אי שכח ולא בדק מטריפין מספקא, וה"נ היכא דלא אפשר לברורי דאתמר גבי ריאה הסמוכה וליכא ריעותא בדופן ובריאה חוששין שהסרכה מריאה אע"ג דלא מפקא זיקא וכן במחט קטינא בחתוכא דכבדא אפי' קופא לגיו מטריפין מספק, והאי אמרתא דשדרן כרעיה בתרייתא אמרינן [נ"א ע"א] שיגדונא הוא ולא נפולה, ופריך ודלמא חוט השדרה אפסק, ומסיק שיגדונא שכיח חוט השדרה ל"ש, אלמא היכא דליכא למתלי בהיתר יותר מאסור לחומרא אזלינן, וכן נפולה ודרוסה אי לא בדקה טרפה, וההוא תורא [ב"ק נ' ע"ב] דנפל לאוריתא וטרפיה ר"נ משום דלא שהה מעת לעת ובפ' התערובת [זבחים ע"ד ע"א] נפולה שצריכה בדיקה ל"ל תקנה בלא בדיקה ואי נתערבו באחרות כולן ירעו עד שיסתאבו. וספק כלבא וס' שונרא דתלינן בכלבא [נ"ג ע"א] שאני התם דשכיח טפי שהכלב רודף עופות וקניא נמי שכיח טפי ואין דרך חתול לרדוף עוף גדול. ועוד כי דרס החתול אכתי לאו טרפה ודאי שמא לא האדים הבשר כנגד איברים שנטרפת בהם. וקייל"ן חוששין לס' דרוסה אי איהו שתיק ואינהו מקרקרין אע"ג... מ"מ לא שרי' בלא בדיקה, ובכבד אמרינן [מ"ו ע"א] צריך כזית במקום מרה ובמקום חיותה כיון דפליגי ולא אתמר הלכתא. וחזינא למקצת חכמים דפרשו הא דאי' [נ' ע"ב] מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד א' כשרה, אף בלא בדקה מצד חוץ כשרה ולא חיישינן לקורט דם, וגמרי מיני' אף בדאיכא ריעותא אמרינן נשחטה הותרה ויש שאומר אי מחט תחוב מצד א' ולא קחזינן שסריך בה דם או בצד הבשר א"צ בדיקה מחוץ. ולי הכותב מלתא דפשיטא הא דאמר מצד אחד כשרה דדוקא בבדיקה מצד חוץ דהא ר"ע אייתי עובדא שבא לפני ר' מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות והפכה רבי ומצא עלי' קורט דם וטרפה, ואי ל"צ למבדק למה הפכה ומקמ"ל ר"ע בהאי הפכה, ותו אביי קמתמה שלא חדש בדבריו מתני' היא, טובא קמ"ל אם נקב מצ"א צריך להפכה, אלמא הא נמי פשיטא לי' לאביי כיון דמב' צדדין טרפה, פשיטא דצריך למבדק אם נקב בצד א' בתר קורט דם בצד שני, וכיון דהכין הוא לא תידוק... דה"נ תנן גבי נפולה [נ"ו ע"א] שהתה מעל"ע ושחטה כשרה ואמר בגמ' וצריכה בדיקה ואי לא בדק טרפה כמ"ש למעלה, וה"נ אי' [מ"ז ע"א] ריאה שנשפכה כקיתון כשרה, ומסיק דצריך למבדק אי קיימי סימפונאה. וחזינא לב' הלכות שכ' אף באתילד ריעותא מחיים כל היכא דלא אתחזק אסור בתר חזקת נשחטה הותרה אזלינן, וז"ל חוששין לס' דרוסה אבל אי לא חזינן שונרא דנפק ואתא ציפרא דמסמס דמא אמרינן קניא או כלבא מחיה וכשר דההוא בר אווא בי רב אשי [נ"ג ע"א] ממסמס קועי' דמא ואמר אימא קניא מחיה, ואמאי ס' אסורא לחומרא, כי אמרי' הכי כגון חתיכה של חלב שנתערבה עם חתיכות אחרות, דודאי אסורא הכא, אבל הכא מי יימר דהוי אסורא, אחזוקי אסורא לא מחזקינן עכ"ל ואנן מה דמסתבר לן כתבנו (חסר).
<h2>דף מט:</h2>
תניא את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב רי"ש אומר מה המכסה הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף להביא חלב שעל הקיבה וכ"ש שעל הדקין שיש קרום על החלב שנקלף ממנו בקל, דקרום שעל חלב טהור אינו נקלף בקל אלא חתיכות חתיכות. ועוד יש קרום דק תחת חלב טמא המפסיקו מן הבשר וע"י נמשך החלב מן הבשר שמונח עליו כלבוש, ומזה לא איירי רי"ש ורע"א מה חלב המכסה תותב קרום ונקלף פי' תותב שמלה, שמלתו לעורו מתרגם תותבי' למשכיה, וי"א לשון גר תושב, שחלב זה אינו נסבך ודבק בבשר כשומן אלא יושב עליו ונלקח בקל, קרום ונקלף קרום יש תחתיו ועל ידו נקלף מעל הבשר בקל, אף כל חלב שיושב כשמלה על הבשר ע"י שיש קרום תחתיו שיושב עליו ונקלף מעל הבשר ע"י הקרום כשמושכין אותו, להביא חלב שעל הדקין שבתחלתן כשיוצאין מן הקיבה החלב המכסה מתפשט עליהם כאורך אמה וכדאי' בג"ה [צ"ג ע"א] ריש מעיא באמתא בעי גרירא וזהו חלב שעל הדקין אבל חלב הקיבה לאו תותב הוא אעפ"י שיש קרום עליו אבל אין קרום תחתיו שמפרידו מקיבה אלא מהודק בו וכ"כ ר"א [שאילתות ויקרא] וב' הלכות ריש מעיא בעי גרירא דתותב קרום ונקלף הוא, שמתפשט עליהם חלב שעל הקרב. והנהו תנאי לאו מגופי' דקרא דרשי דאת החלב המכסה את הקרב לגופי', ובת"כ למעוטי שעל הדפנות ומסיפא ואת כל החלב אשר על הקרב למדנו שחלב המסס ובית הכוסות בכרת [צ"ג ע"א] אלא מרבוי ואת כל החלב דרש רי"ש כל חלב שיש לו קרום ונקלף כחלב הקיבה ור"ע כל שתותב קרום ונקלף. וכ' ר"א וב' הלכות [שם] כל תרבא דקריב גבי מזבח לענין אכילה נמי תרבא הוא ואסור דאסור אכילה בעניני דהקרבה כ'. והי ניהו תרבא דקריב המכסה הקרב דא היא פריסותא, ואת כל החלב אשר על הקרב שעל המסס ובית הכוסות, ומ"ש דכולי כרסא, משום דדמי לחלב המכסה שאף זה תותב קרום ונקלף. ואיכא מרבותא מפרשי ריש מעי' באמתא בעי גרירא ריש מעי התחתון והוא הכרכשא והוא החלחולת ודאר"נ חלב העשוי ככובע... [אינו סותם] ול"נ לן אי הכא ריש כרכשתא או חלחלת הול"ל, ותו מה"ת לרבוי מה שבסוף המעים ולמעט הקרוב יותר אצל המכסה.
וכ' בהלכות [הלכ' טרפות] כד מינקב פירוסא דתרבא טרפה דחלב טמא לא סותם ואי כנתא וכרכשתא מינקב וסתמי הוו חלב טהור. א' רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם וטרפשא דליבא וחיטי כרכשתא אע"ג שטהור אינו סותם שעשוי ככובע ולא מהידק וכל חלב חיה דכוותי' בבהמה אסורה לא סותם דלא מהידק אבל שאר חלב שבה סותם הכין הלכתא, ודוקא חלב טהור הגדל על אותו אבר בטבעו כדקין שנקבו ושומן שעליהם סותם כיון דיושב תמיד על הנקב הוי סתימה מעליותא, אבל ריאה שנקבה ושומן סותם לא מהני שאין שומן בעור הריאה וכן אם שומן הלב סותם נקב בריאה נ' דלא סתם דאבר אחר הוא ואינו מהדק יפה ומתפרד לאחר זמן והא דאמר בשמעתין טרפשא דליבא אינו סותם, קמ"ל אף ששוכב תמיד על הלב אינו סותם, ובאווזות מפוטמות שנקב ושט שלהם אין השומן העולה עליו ראוי לסתום שאין בטבעו להעלות אלא ע"י פטום רב, וקרום שעלה ע"י מכה אע"ג דמתקיים ימים רבים סופו לסתור וכנסתר מעיקרא דמי. ומ"ש [מ"ג ע"א] קרום שעלה מחמת מכה בושט וריאה אינו קרום, ה"ה בשאר איברים שנקובתן מטריף ואיכא מאן דאמר דוקא בושט וריאה דאדכר אינו קרום ולא מחוור, דמהיכא דדייקינן דלא אהני בריאה מדקתני [מ"ח ע"א] גבי כ"ש זה פסול שחוזר להכשרו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום, דייקינן נמי לכל הטרפות זה פסול שחוזר להכשר, אבל טרפות לא, והא דקאמר למעוטי ריאה, לאו דאמעטה טפי מכל שאר נקובי, אלא משום דבריאה שכיחי טובא סרכות וקרומין, ואלת"ה מנ"ל לרבה [מ"ג ע"א] קרום שעלה מחמת מכה בושט שאינו קרום, הא לא אימעט אלא ריאה, ודנקט רבה ושט דאזיל וחשב התם כל פסולי ושט, ועוד כיון דכל הני חיווי ברייתא קוצי אכלי [שם] שכיחי נקיבת קוץ בושט ועולה קרום, ולא ס"ד למימר דשאר נקובי דמטרפי מתכשרי כד עלה קרום דהא רבה גופא אמר בהמקשה [ס"ח ע"א] מה טרפה כיון שנטרפה אין לה היתר אף בשר שיצא חוץ למחיצתו אין לו היתר אפי' אי חוזר למחיצה. והא דמהני סתימה בריאה שנקבה ודופן סותמתו ומרה שנקבה וכבד סותמתו וכיוצא בהם כל הני הוי סתימה מעיקרא ע"י האבר שמונח תמיד על הנקב ולא יזח ממנו, אבל סתימה שעלתה על המכה לאח"ז אינו מתקיים. וכ' בהלכות אי אינקב טרפשא דכבדא טרפה, דאויר דעייל לגו כבדא מזיקו, וחזי לן אי נסתם נקב ע"י קרום כשר, דלא מצינו שאינו קרום אלא בנקב דמטרף מצד עצמו, אבל נקב הטרפש אין טרפות והוי כשאר מכות שאין ממיתות שדרכן להעלו' קרום ומתקיים כדחזינן במכה ע"ג היד שמתרפא ע"י קרום ומתקיים.
<h2>דף נ.</h2>
חלב שעל הקיבה כ' ר"א משבחא וה"ג כל"ק בגמ' דאקשתא כ"ע ל"פ דאסור, דקצת תותב הוא, כי פליגי בני בבל ובני א"י באייתרא דלא תותב הוא ובני בבל כרי"ש ועל אייתרא א"ר אמי מקמצין והכא נהגו בו אסור. והגרי"צ כ' אר"א חלב שעל הקיבה כהנים נהגו בו היתר וקיי"ל כותיהו, וה"מ דאייתרא אבל דאקשתא אסור עכ"ל ולא ידעתי למה התיר אייתרא, דההוא נהגו היתר לל"ק אדאייתרא קאי, ומ"מ בני בבל אסרוהו, וכך אר"נ אינהו בני א"י אכלי, ולדידן מיסתם לא סתים בתמיה דודאי סותם דמהידק שפיר ומ"מ אסרוהו לאכילה, ואנן בכל מילי בתר בני בבל גרירי, כהא דבני בבל משליכין קיסם לתנור ובני א"י אומרין לא מעלה ולא מוריד ובני מזרח יושבי' וב"מ עומדים... ול"ב [דאמר דאייתרא לכו"ע שרי דקיי"ל כר"ע ובדאקשתא פליגי שהוא תותב מן הצדדין] לאו דסמכא... [בפסחים נ"א ע"א אונא] רבב"ח אכל אייתרא על ר' אויא וכסייה, דלבני בבל אסור. ואי דעת הרב לפסוק כבני א"י דאכלי אייתרא, לא הו"ל להשמיט הא דר' אמי מקמצין דשמעינן מיני' דבני א"י לא אכלו כולו (חסר).
איכא מרבותא דפרשו הא דאמרי' מקיפין בבני מעים בכלל זה לב כבד קורקבן וטחול, ולא מחוור, דבתר הא דאמר ר"ש מקיפין בב"מ אי' רי"ו ור"א אמרו תרוייהו מקיפין בריאה, ואביי ורבא אמרו מקיפין בקנה, וכיון דריאה וקנה לאו בכלל בני מעים דר"ש, לב וכבד וקור' נמי לאו בכלל. [צ"ל וכן מוכח מביצה ו'] איכא אינשי דלא [אכלי קורקבן ובני מעים], אלמא בלשון גמ' קורקבן לאו בכלל בני מעים, וגבי נפולה א' אמימר [נ"א ע"א] נפולה צריך בדיקה כנגד בני מעים א"ל מר זוטרא צריך בדיקה כנגד כל החלל ובדרוסה א"ש צריך בדיקה כנגד בני מעים ואמר רב צריך בדיקה כנגד כל החלל, ש"מ בלשון גמ' טחול כבד לב קורקבן קיבה לאו בכלל בני מעים, אע"ג דבלשון משנתנו נחמרו בני מעים אם ירוקין פסולין ע"כ אכבד לב וקורקבן קאי.
<h2>דף נ:</h2>
כ' הגרי"צ איזו כרס הפנימי' רבה בר"ה היכא דפרעי טבחי ולריב"ח כל הכרס כרס הפנימי' ואיזו חיצונה בשר החופה את רוב הכרס איכא מ"ד הלכה כרבה, ואמ"ד כריב"ח, ולא הכריע. ולענ"ד מאן דפסק כרבה משום דפרש אמימר כולו שעורי דאמוראי ותנאי בכלל מפרעתא לבר מההיא דרב ודריב"ח, והוי ריב"ח יחיד נגד רבים ובנהרדעא עבדי כותי' דרבה ואתרא דאמימר הוא [ב"מ י"ז ע"א] והוא בתרא וסתמא דתלמודא נקט י"ח טרפות וקחשיב בהו לבר מהנך דמתני' הא דשמואל בשר החופה את רוב הכרס [מ"ב ע"א] ואי כרס הפנימי דמתני' אכולא כרס קאי אי הכי נקרע רוב החיצונה דתנן בתר הכי אבשר החופה קאי ובציר חדא מי"ח טרפות, אלמא כרס הפנימי דמתני' מפרעתא הוא וחיצונה הנחבא ממנו בצלעות קרי נקרע רוב החיצונה ובשר החופה דשמואל טרפות אחריתא. ונ' דר' אשי נמי לא אבעי' לי' אי בשר החופה ברוב קרוע או נטול [נ"ב ע"א] אלא משום דמסתבר לי' כרבה דנקרע רוב החיצונה דמתני' לאו אבשר החופה אלא אכרס קאי דלא מקרי פנימי אלא מפרעתא. וב' הלכות כ' כל הכרס פנימי' ואיזו חיצונה בשר החופה רוב הכרס ברובו והלכה כריב"ח וברוב קרוע ולא ברוב נטול.
<h2>דף נא.</h2>
כ' ב' הלכות [ב"ק נ' ע"ב] ההוא תורא דנפל לאריתא אזל מאריה שחטיה אסריה ר"נ כיון דלא שהה מעל"ע, דיש חבט בפחות מיו"ד. וכ"נ דעת הגרי"צ שלא הזכיר באלו טרפות כמה שעור נפילה לחוש לרסוק איברים ובפ' הפרה כ' אמר רב בור שחייבת התורה להבלו ולא לחבטו ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו, וא"ת לחבטו ולא להבלו, התורה העידה על בור אפי' מלא ספוגין של צמר, מאי ביניהו, דעביד גובה ברה"ר לרב פטור ולש' חייב, איכא מ"ד הלכתא כש' בדינא ונ' שהלכה כרב דתני ר"ח לסיועי'. ההוא תורא דנפל לאריתא שחטי' מארי' טרפיה ר"נ, אלמא קסבר יש חבט פחות מיו"ד, אותיב רבא לר"נ תנן הי' פחותין מיו"ד טפחים ונפל לתוכן שור פטור מ"ט לאו משום דלית בי' חבטה, א"ל ר"נ לא משום דלית בי' הבלא, אי הכא הא קתני הוזק בו חייב, הא לית הבלא א"ל אין הבלא למיתה, אבל יש הבלא לנזקין עכ"ל אלמא ס"ל להרב כר"נ אף לנפיל' פחות מיו"ד חיישינן. וצ"ע דהא פריך לר"נ מברייתא היתה רה"ר גבוה מן הבית יו"ד טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור מן המעקה, עמוקה רה"ר ממנו יו"ד טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב, ואי יש חבטה פחות מי"ט ל"ל יו"ד, ומסיק אלא ה"ט דר"נ דסבר מכריסה דתורא עד לארעא ד' ואריתא וי"ו, דהוי יו"ד, אשתכח מיו"ד קא מחבט, ואלא מתני' דקתני י"ט כדי להמית, בוי"ו נמי סגי מתני' באיגנדור איגנדורי לבור. חזינא למסקנא דמלתא לר"נ נמי אין חבט פחות מיו"ד וחזי לן טעמיה דהרב כיון דר"נ גופי' מהדר אפרכא דרבא לאו משום דאין חבט פחות מיו"ד, לא, אלא משום דלי' בי' הבלא, אלמא ס"ל לר"נ חבטה איכא פחות מיו"ד, להכי לא שבקינן מאי דפרש בהדי' לתלמידי', ממאי דדחיק תלמודא לאוקמי האי דינא דר"נ גם אליבי' דשמואל, דס"ל אחבטה נמי מחייב, ולדידי' ע"כ צ"ל טעמי' דמתני' דפטריה פחות מי"ט דאין חבט פ' מיו"ד דאיירי באיגנדור, שלא נפל כרסא י"ט כיון שמקום הנפילה אינו עמוק י"ט, ומלתא דר"נ בעומד על רגליו דנפל כרסי' י"ט אפי' נפל לעומק וי"ו. ומדלא אהדר ר"נ הכי לרבא ש"מ דס"ל אפי' באיגנדור יש חבט אף אם נפל פחות מיו"ד, וטעמי' דמתני' דפטרי' פחות מיו"ד לאו משום דאיגנדור אלא אפי' עומד על רגליו פטור היכא דליכא עומק יו"ד דלא מחייב אחבטא אלא אהבלא. ואי קשי' ברייתא אי לא עמוק' רה"ר מן הבית י"ט לא מחייב במעקה, לאו משום דבפחות אין חבט, אלא טעמי' דמעקה דבבית תלי' רחמנא דכ' כי תבנה בית חדש ועשית מעקה, ופחות מי"ט לאו בית מקרי, וקושי' דגמ' דל מיני'... איכא לתרוצי דאם מבחוץ גבהו י"ט בית קרי' רחמנא, דאף בפנים חללו יו"ד, דדרך לחוק בגוואי טפח או חצי טפח לאשויי קרקע, והתורה בתר רובא בתי אזלה, ורובא יש להם לפחות גובה י"ט. ומה דכתיבנא דדעת הרב דכל הני עקולי ופשורי דתלמודא לא נקט אלא לאוקמי הא דר"נ אף אליבי' דשמואל, דס"ל דבור נמי משום חבטה, ה"נ מסתברא לן, דאלת"ה מאי פריך אר"נ ואלא מתני' דקתני אי"ט מחייב ופחות לא ולר"נ פחות מיו"ד נמי חבטה איכא, הא כבר מתרצא למתני' לעיל דטעמא דפטור דהתורה לא מחייבא אחבטה וכרב דאהבלא לחוד מחייבא. ועוד ראי' דלנפילה אין שעור, דבפ' אלו טרפות עקר דין נפולה, ותלמודא שתק ולא מחלק בין יו"ד לפחות מיו"ד, כי היכא דמפרש כל כללי ופרטי דנפולה, מדשתיק אלמא אין שעור לנפולה. ואיכא מרבותא דנקטי מסקנת פ' הפרה להלכה דמצרכי לנפילה שלא מדעתה י"ט מכריסה לארעא וכ"כ בהלכות גדולות חיותה דנפל מאיגרא בדלא ידיעא אי מידלי איגרא או עמיקא אריתא יו"ד פס אסירא משום רסוק א', ואם שהתה מעל"ע ושחטה כשרה בבדיקה. אריא"ר עמדה א"צ מעל"ע, בדיקה ודאי בעיא, הלכה א"צ בדיקה, רב חייא בא"א אחת זו ואחת זו צ"ב. כ' בהלכות, נפלה מן הגג וקיימא ומסגיא כשרה ובלבד שצריכה בדיקה כר"ח ב"א והאידנא לית מאן דבקי ולית תקנתא אלא באשהויי יב"ח ותקנתא דהליכא ל"ק דכיון דאפלגי ריא"ר ורחב"א באסור תורה אחר המחמיר אזלינן. וכולהו רבותא פסקו כרב הלכה אין צריך בדיקה מדאי' פ' התערובות [זבחים ע"ד ע"א] ר"ל מוקי לה דנתערב נפולה בשאר בהמות קדשים ולכך ירעו כולן עד שיסתאבו דמחיים אין להם בדיקה, דקסבר עמדה צריכה מעל"ע הלכה צריכה בדיקה ואמרינן ר' ינאי ור' ירמי' לא מוקי כר"ל דסברי עמדה א"צ מעל"ע, הלכה אין צריך בדיקה, וכיון דר' ינאי רבי' דרי"ו הלכתא כותי' לגבי ר"יו מכ"ש לגבי' ר"ל תלמיד' דרי"ו ומדר"ל ליתא לגבי ר' ינאי הוי ריא"ר הכא ור' ירמי' התם בחדא שטה רבים לגבי' רחב"א וקיי"ל כותיהו, ולי... [חסר] ולא מחוור דר"ל לאו תלמידיה אלא חברי' דרי"ו ולא הוי כייף לי' ולא מידי ובפ' נערה [כתובות נ"ד ע"א] אר"ל זילו הבו לה ואי לא מפיקנא רי"ו מאודניכי, אתו לקמי' דרי"ו אמר להו מה אעשה שכנגדי חלוק עלי, ש"מ בעיני רי"ו הי' ר"ל גדול ממנו.
<h2>דף נא:</h2>
ואהא דאריא"ר עמדה א"צ מעל"ע בדיקה ודאי בעיא, הלכה אצ"ב מסיים ר"ה אמר רב פשטה ידה לעמוד אעפ"י שלא עמדה, עקרה רגלה לילך אעפ"י שלא הלכה, וכך פסק בהלכות דר"ה א"ר מפרש מלתי' דריא"ר, אבל למה שמסיים תלמודא והלכתא עמדה ולא הלכה א"צ מעל"ע וצ"ב, הלכה בדיקה נמי ל"צ משמע דוקא עמדה והלכה וחזי לן דצריכה עמידה והליכה ממש דהאי אמרתא דהוי שדרן כרעא בתרייתא אמר רב יימר שיגדונא בעלמא הוא דנקיט לה דשיגדונא שכיח פסיקת חוט השדרה ל"ש, ואי נפולה ודאי' כשרה כשעקרה רגליה אע"ג שלא הלכה מאי קמ"ל ומאי חשש רבינא דלמא חוט השדרה איפסק כיון דאפי' חזינא דנפלה ממקום גבוה וא"י להלוך די כשעקרה רגלי', אלא ע"כ ודאי נפולה צריכה הלוך ממש. ואיכא לספוקי בהא דאמר עמדה א"צ מעל"ע בדיקה ודאי בעיא, הלכה אצ"ב, אם עמדה ושהתה מעל"ע דהוי תרי סימני בריאה, אי צריכה בדיקה ומלשון הגמ' משמע דצריך... (חסר).
<h2>דף נד.</h2>
ואלו כשרות בבהמה נטלה האם שלה, הגרי"צ לא חלק בין בהמה לעוף, וא"ד בעוף טרפה מספק דבמתני' אלו כשרות בעוף אי' בגמ' ת"ר מ' בר' סימאי ור"צ שהורו בטרפחת כרבי בזפק, ואבעי' הורו בטרפחת לאסורא וכרבי בזפק להיתר או הורו בטרפחת להתירא וכרבי בזפק להתירא תיקו וכיון דסלקא בתיקו לחומרא עבדינן. ומותיבו עליהו מתני' וברייתא מכשירין נטלה האם [מ"ח ע"א], ותו לא מצינו אוסר אלא ר"ט שהאכילה לכלבים ור"ע אמר לו טעה בדבר משנה את ור"ט חזר מדבריו, ואם נחלק בין בהמה לעוף הא תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם עוף נשבר העצם ולא נקב ולא מנה יתר האם. ולענ"ד לאו תיובתא הא דפליגי רבנן אר"ט בנטלה האם אף דא"ל בכלל נקבה או נטלה בני מעים איתי' משום שהעיד תודוס הרופא שאין פרה יוצאות מארצו שלא נטלה האם וקחזינן דחיה, ואלו לא העיד קמספקי להו, וכיון שעדותו בבהמה הי', להכי סתם רבי במשנה גבי אלו כשרות בבהמה נטלה האם, אבל בעוף לא אתמר עדותו להכי מספקא בגמ' גבי הורו בטרפחת דמיירי בעוף דומי' דזפק אי לקולא אי לחומרא. ואי קשי' אי טרפה למה לא תני לוי חוץ מטרפחת דלא תני אלא מאי דברירא לי' וטרפחת איהו גופי' מספקא כדמספקא בגמ'.
<h2>דף נה:</h2>
הגרי"צ הכי גריס יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, פסולה בריאה וכשר בכוליא נקב, פסול בזה ובזה לקותא כשר בזה ובזה מים זכים, ולא אמרן אלא דציילי, אבל עכירי טרפה, ודציילי נמי ל"א אלא דלא אסרוח, אבל אסרוח טרפה. ופרש דלא אמרן אריאה נמי קאי, אע"ג דמוגלא כשר עכירי וסריחי טרפה, וכ"כ גבי ריאה העלתה צמחים [מ"ח ע"א] דכשרה אעפ"י שמלאים מוגלא ה"מ דלא אסרוח. ולענ"ד אין זה במשמעות התלמוד, דהאי לא אמרן אלא דציילי ולא אסרוח אכוליא קאי ולא אריאה, כיון דכשר מוגלא בריאה ה"ה סרוחים ועכורים דסתם מוגלא אסרוח, ואמר רבא כי הוי מסגינן בתרי' דר"נ בשוקא דגלדאי הוי הנך דקיימי כנדי כנדי ולא אמר מידי וכן ר"א ור"א לא אמרי להו ולא מידי, ואי כפ' הרב למה לא אמרי מידי, אכתי בדיקה בעו שמא יש בהן מוגלא סריחא או מיא עכירי ולא מצינו בתלמוד שצריך לבדוק בועה א' אי אית בי' מוגלא סריחא וכן בריאה שנשפכה כקיתון דאמר רבא כשר והוא דקיימי סימפונאה וההוא ודאי סריחי ועכירי. ותו ג' פ' לולב הגזול [ל"ו ע"א] בעי רבא נולדו באתרוג סימני טרפה מהו, מאי קמבעי', אי נקלף עור האתרוג תנינא נקלף פסול אי לא נשתייר כמו גלודה בבהמה נסדק וניקב נמי תנינא דפסול, אלא קמבעי' לי' כדעולא ארי"ו ריאה שנשפכה כקיתון אי קיימי סימפונאה כשר, הכי מאי, דלמא התם לא שליט אוירא הדרא בריא, הכא שליט בי' אוירא סרוחי מסרח או דלמא ל"ש ת"ש אתרוג תפוח, סרוח, שלוק פסול, מאי לאו תפוח מבחוץ, סרוח מבפנים ומשני לא אידי ואידי מבחוץ ול"ק הא דתפח אע"ג דלא סרח, והא דסרח אע"ג דלא תפח. הרי קמן אף דסרח מבפנים לא מפסל ומדמה לי' לריאה שנשפכה כקיתון. וא"ד מדקחזינן דרי"ו ור' ירמי' לא אכלי מהנך דקיימי צמחי צמחי ודאי דחששו שמא סריחי, ונהי דרבא ור"נ מכשרי, סתמא דגמ' דסתמי ר"א ורבינא [ב"מ פ"ו ע"א] דמסיימי מים זכים דכשרי' בזה ובזה ל"א אלא ציילי פליגי ארבא ור"נ ובתריהו אזלינן. ואנן לא ראינו הגרסא מים זכים דכשרים בזה ובזה אלא סתם מים זכים כשרי' לא אמרן וכו' ואכוליא קאי ואף להך גרסא יש לפרש מים זכים דאמרנו כשרי' בזה ובזה ואין חלוק בין כוליא לריאה, ל"א אלא דציילי, אבל בעכירי יש חלוק וטרפה בכוליא. וסרוחי בריאה דכשרה ל"צ לפרש דגמירי ממוגלא ולית טעמא למימר סתמא דגמ' פליגי ארבא ור"נ, דלא הוי מיסתם בדוכתא. והא דמראות פסולות מטרפי בכ"ש מי גרעי מליחה סרוחה ומיא עכירי דהנהו כנדי, אין אומרין בטרפות זו דומה לזו. ועוד גבי בועות עור הריאה תחתיה שלמה אבל הנהו מראות איתנהו בעורות וסופן לינקב.
כ' הגרי"צ, ת"ר נשתייר כסלע כשרה אמר שמואל כרוחב סלע על פני כל השדרה, ר' ינאי עד מקום טבורו, רבבח"א אראשי פרקים, ורב אמר כל העור מציל חוץ מעור בית הפרסות, ורי"ו א' אף עור בה"פ, ב' הלכות פסק כרב דהדר בי' רי"ו לגבי רב, ואנן לא אשכחן דהדר, ואיכא דפסק כשמואל ור' ינאי אע"ג היכא דפליגי רב ושמואל ורי"ו הלכה כרי"ו, שנינו בחיצונה כמה להעלות ארוכה בגלודה רשבג"א עד כאיסר מבית חללה ולא משאר איברים, ואנן חזינן פרכא, דמתניתא מכשיר אי אשתייר בכ"מ החלל בין בשדרה בין בצוואר ולשמואל אינו מציל אלא בשדרה ולר' ינאי על הטבור בלבד וכולהו בעי כסלע ולמתניתא כאיסר סגי, ואי איתי' דמתניתא כותיהו הוי אמרי בגמ' תני' כותיהו והוי מותיבין תיובתא לרב ורי"ו, וכיון דלא אותיב ש"מ דליתא, ועוד דלא עדיפא ממתניתין ואלו שעורותיהן כבשרן ואפקא רי"ו מהלכה ואוקמה ביחיד והדרן לכלל יחיד ורבים הלכה כרבים, וכיון דכולהו ס"ל עור בית הפרסות אינו מציל לית הלכתא כרי"ו, וכיון דשמואל ור' ינאי ורבב"ח ס"ל לאו כל עור מציל אלא עור מיוחד הוי תלתא לגבי רב ורי"ו, ואי אמרת נעביד כרב ורי"ו דרב ושמואל הלכה כרב באסורי והלכה כרי"ו לגבי שמואל וכן לגבי רבב"ח דתלמידי' הוא הקייל"ן ר' ינאי ורי"ו הלכה כר' ינאי דרבי' הוא הלכך הא מלתא בספקא וחזינן לשמואל דמחמיר מכולהו הלכך לא מכשרינן עד שנשתייר רוחב סלע ע"פ כל השדרה עכ"ל. ודבריו צ"ע. מה דקשי' לי' על ב' הלכות דלא מצינו דהדר בי' רי"ו, בסוגין לא מצינו אבל אשכחן בפ' בהמה... [ע"ו ע"א] ומאן דפסק כשמואל ור' ינאי וסייעיה למלתא מתוספתא, שפיר אייתו ראי' נהי דמחמירי טפי דלמתניתא די בכאיסר ובכל מקום בחלל, ואינהו בשדרה וטבור ובכסלע אמרו, מכ"מ בכלל דבריהם גם שעורא דמתניתא דשדרה וטבור מבית חלל, ואיסר בכלל סלע, ואם אנו הולכין אחריהם לא מכשרינן מאי דטריף לברייתא, אבל שעור דרב ורי"ו הוא חוץ לחלל והמקיל כדבריהם מכשיר מה דטריף בברייתא. ומ"ש דמתניתא לאו תיובתא לרי"ו דאפקא מהלכה כדאפקא מהלכה מתני' ואלו שעורותיהם ואוקמה כיחידאי, הכי השתא התם אשכח רי"ו ברייתא דמייתי בסוגין השוחט את העולה להקטיר וכו' דמיניה שמעינן דלת"ק עור בית הפרסות לא חשיב בשר ור"ש ס"ל דבשר הוא ומוקי ההיא מתני' כר"ש, אבל מתניתא דתני' דבעינן שיור כנגד החלל לא אשכחן תנא דפליג, ומסתבר טפי דרב ורי"ו לא ידעו האי ברייתא ואי ידעי הוו הדרי. ומ"ש הגרי"צ בתר המחמיר אזלינן כשמואל קשי' לן למה לא חש נמי לר' ינאי דבעי רוחב סלע על הטבור, ואיהו גופי' אמר ברישא ר' ינאי עדיף מרי"ו, ועוד אי חש לכ' הסברות ליבעי נמי אראשי פרקים כרבב"ח ומסתבר לן שהלך אחר גרסת ר' אחא וכך היא, שמואל א' כרחב סלע על פני כל השורה, רבב"ח א' אף בראשי פרקים, ר' ינאי אומר עד מקום טבור ולגרסא זו ודאי שמואל מחמיר מכולם, דלרבב"ח די אף בראשי פרקים של שדרה ולר' ינאי די אם מגיע הסלע בשדרה עד מקום שכנגדו הטבור, ואין צריך למשוך ע"כ פני השדרה, ולהאי פרושא אי עביד כשמואל יצא ידי כל הדעות. ומ"ש כלפי הני רבותא דפסקו כשמואל וכר' ינאי, דשעורא דר' ינאי ליתא בכלל שעורא דשמואל דלר' ינאי אינו מציל אלא על הטבור, לדבריהם דרבותא קאמר שאמרו הלכה כשמואל וכר' ינאי, ולא די לומר הלכה כשמואל, אלמא ס"ל דר' ינאי לאו היינו דשמואל, אבל לדעת הרב ר' ינאי בכלל שעורא כשמואל. וחזי לן כיון דלא ברירא אי עד מקום טבורו וראשי פרקים בכלל שעורא דשמואל כדעת הגרי"צ, או פרושו על הטבור ממש וראשי פרקים כל ראשי פרקים, אזלינן לחומרא וצרכינן ג' שעורים ואי חסר א' מהני שעורים אע"ג דאי' לעור בכל הגוף כיון דלא אפשט... מטרפינן נמי מספקא דקאי בתיקו.
<h2>דף נו.</h2>
נפלה לאור ונחמרו בני מעים, ירוקין פסולי' אדומים כשרים. נוסח הגרי"צ בגמ', רי"ו א' שעור ירוקתן כשעור נקובתן במשהו. בעי ר"י מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו א"ל טרפה, א"ל ולא יהא אלא ניטל א' רבא כיון שהוריקה כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעים וטרפה. לגרסא זו אף אי לא ידעינן שנפלה לאור אלא נמצא שהוריקה כבד כנגד בני מעים ירוק ככרתי משהו, וכ"ש אם בני מעים עצמן נמצאו ירוקים דטרפה, ולמאי דאסיק בגמ' אי בני מעים כדרכן וע"י שליקה נשתנו מראיהן למראה פסול אמרינן אגלאי בהתייהו מיירי הכל אפי' אינו ידוע שנפלה לאור. ותימה לתלות משהו הורקת כבד בנפילה לאור דלא שכיח כלל, ויותר ויותר אפשר שנתהווה שנוי קטן כזה ע"י שנוי טבע או חולי ולפעמים משום רוב שומן או מ' המרה תוריק קצת, ובכל ספק טרפה תולין במידי דשכיח ספק קני' ושונרא תולין בקני' אף דחזינא ריעותא דמסמס קועי' דמא ועוד דכולא סוגי' אמתני' קאי דקתני נפלה לאור ונחמרו בני מעים, היינו שידעינן שנפלה, להכי לא מתרצא הגרסא הוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור, אלא מחוורתא כגרסת הספרים כיון שהוריקה בידוע שנחמרו בני מעים כלומר כשידוע שנפלה לאור, דבלא ידוע אפי' נשתנו בני מעים עצמן לא חיישינן שנפלה לאור ותלינן בשנוי טבע, וקמ"ל אף דבני מעים כדרכן מ"מ טרפה דבידוע שאף בני מעים נחמרו, אף שעדיין אין בהם שנוי, מ"מ עומדים להאדים שכבר שלט אש בשכונתן. ודתנן במתני' ירוקין פסולין, בלב וכבד וקורקבן מוקי בגמ', שדרכן להאדים וירוק הוי שנוי, וה"ה בני מעים שדרכן להיות ירוקין, אם האדימו טרפה. ואי קשי' למה תנן אדומין כשרים, הול"ל כדרכן כשרי' קמ"ל אף שהאדימו לב כבד וקורקבן יותר מהרגיל לא מיפסלי בכך אף שידוע שנפלה לאור, שאין אדמימות פוסל בהן אלא ירקות, ותו קמ"ל אם נמצאו האדומים ירוקים לא תימא מ' שומנם הוריקו האדומים כמו שנמצא לפעמים במפוטמים, לית לן למיתלי בהכי כיון שידוע שנפלה לאור. ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה, מ"ט קיטרא עייל בהו, פי' עשן עב נכנס בהם ונתאדמו וע"י החמום הלך לו. ארנב"י אף אני אומר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה מ"ט אגלאי בהתייהו כך נוסח הישר בהל' הגרי"צ והא דלא נקט ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טרפה, שלא שכיח כלל שהשליקה יאדים הירוק, אלא דרך השליקה להעביר אדמימות, ובהכי ניחא נמי דקתני... [צ"ל במתני' אדומין שהוריקו פסולין, ולא נקט ירוקין שהאדימו פסולין, דקמ"ל אפילו האדומין שהוריקו פסולין, אבל ירוקין שהאדימו ע"י שליקה ל"מ בהו] א"ר אשי הלכך לא ליכול אינש אלא בשליקה, ולא היא אחזוקי אסורא לא מחזקינן מדא' ר"א לא ליכול אלא בשלקא, חזינן נמי דכולא ש' בידוע שנפלה לאור מיירי, דאלת"ה מה"ת לחוש לטרפות דלא שכיח כלל, דכל חד מי"ח טרפות שכיח יותר מנפלה לאור ולא בדקינן ואפי' בריעותא זוטרא כהאי דבר אוזא [נ"ג ע"א] דמסמס קוע' דמא א"ר אשי תלינן בקני', מכ"ש היכא דליכא ריעותא כלל, אלא ודאי איירי בידוע שנפלה לאור שצריכה בדיקה, וסבר אי לא חזינא ריעותא ליבדק טפי ע"י שלקא, וסלקא שמעתא דלא חיישינן שיתהפך ע"י שלקא דלא שכיח. והא דלא חשיב שנוי מראה בריאה דפוסל בנפלה לאור דאמרינן לקמן [נ"ז ע"א] אריא"ר שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן לנקובת הריאה רי"ו אמר תבדק, חזקי' אמר אין ריאה לעוף רי"ו יש לו כעלה של ורד בין האגפים, מאי אין ריאה לעוף, הא קחזינן דאי' לי', אלא דלא מיטרף, והא תני לוי טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אלא אין לו ריאה לא לינפל וליחמר הואיל ורוב צלעותי' מגינות עלי', הא מדאמר רי"ו יש לו מכלל דחזקי' סבר לית לי', אלא אמרי במערבא מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בתרנגלים, אלמא פשיטא לתלמודא אפי' נשתנה הריאה לא מטרפינן דצלעות מגינות ולא תלינן השנוי באור, דאי לא בעי למימר אלא דל"צ לבדוק לא הול"ל ליחמר דאת אמרת אי נחמרה טרפה. ויש מי שאומר כיון דמסיק חזקי' לגמרי אמר אין ריאה לעוף, נאיד מהא דאין ריאה ליחמר, וטעותא היא מדפשט תלמודא אין ריאה ליחמר, וקמהדר לטעמי', ורח"א הואיל וצלעותיה מגינות, ש"מ דקיימא הך סברא, ותו אי לא קיימא למה תני' באילו בני מעים אמרו לב כבד וקורקבן ולא קחשב ריאה. נחלקו רבותא אי טרפות נפלה לאור שייכי נמי בבהמה. המתירים אמרו בהמה יש לה עור קשה דמגין ולא גרע מריאה של עוף דאין לו ליחמר שצלעות מגינות, ותו אי בבהמה נמי הו"ל למיתני במ' אלו טרפות בבהמה, דהתם עקר טרפות קתני, ולא מהדר באלו טרפות בעוף אלא דהנך דשניא עוף מבהמה ובהנהו דאיכא למיטעי, נקובת ושט ופסוקת הגרג' דהו"א עוף זוטר חיותא בנקיבת גרג' מיטרף והכתה חולדה במקום שעושה טרפה, דהו"א בכל מקום שנקב עצם טרפה כעופא דמיא, ונקב הקורקבן ומעים, משום דאיכא זפק דדומה לקורקבן ומעים ונקב לא מטרף בי' ועוד נקבו הדקין תני משום דבעי למתני בסיפא יצאו בני מעים ולא נקבו כשרה דהו"א עוף זוטר חיותא ביציאת מעים מטרף, ודרסה וטרפה בכותל משום בעוף ל"ש נפלה מן הגג, אבל טרפות דשייכי בתרוייהו באלו טרפות בבהמה קתני, וכיון דלא תני נפלה לאור, אלמא לא שייכי בבהמה, והא דתני לוי כ"מ שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עוף ניקב העצם ולא תני יתר נפלה לאור, לפי שלא שייך יתר ע' אלא בטרפות דשייך בתרויהו דלבהמה נמי יש עצם וקרום ש"מ, אבל הכא לא מטרף בבהמה נפלה לאור, שאין כלום נפילתו לאור דלא שלט האש בפנים דעור מגן בעדה. וחזי לן שזה דעת הגרי"צ להכי לא הביא הא דר"ח עוף א"ל ריאה לא לינפל וליחמר והאוסרי' נפלה לאור ונחמרו בני מעים כבהמה אומרי' להכי תני לה גבי אלו טרפות בעוף דשכיח יותר בעוף הפורח מהר על האש אבל בהמה מתרחקת עצמה מן האש, ומסייעי לנפשיהו מלוי דלא תני חוץ מנחמרו בני מעים, ואי משום שעור בהמה חזק, הא תני נמי חוץ מנשבר העצם בעוף המים, אע"ג דאית טעמא שקרום שלהן רך ושל שאר עופות ובהמות חזק. וכיון דלא אתמר הלכתא המחמיר תע"ב. וחזי לן דבגמ' ל"מ דשייך בבהמה דאי הכי הוי אדכר נמי קיבה כרס והמסס אם האדימו וטחול וריאה אם הוריקו, ודאי סימנים א"ל קשים הם אצל נפילה לאור כמ"ש בדרוסה [נ"ג ע"א] אבל אם נאמר דוקא בעוף ניחא, דטחול בעוף לא מטרף לא בניקב ולא ניטל (חסר).
<h2>דף נו:</h2>
בעוף אמרינן נמרטו כנפי' כשר, רי"א אם ניטלה הנוצה פסול. מדסתם הגרי"צ ס"ל לת"ק כשר אף שנטלה הנוצה, ויש שאומר דלא מכשיר ת"ק אלא נמרטו כנפים היא הנוצה הגדולה, אבל אי חסרה נוצה הקטנה טרפה, שהנוצה כעור לבהמה, ולא מחוור דאי אמרת לא פליגי רבנן בנטלה נוצה, ליתני ניטלה נוצה טרפה במשנה דאלו טרפות בעוף ולא באלו כשרות, ולא דמי לגלודה דבהמה דפסלי רבנן ותני לה באלו כשרות שאני גלודה קודם חזרה... ותו אי בעוף נמי שייך גלודה, הוי מפרשי אמוראי אי די בשעורא רבה אי זוטא. ואי משום דתני לוי כל טרפות דבהמה איתנהו בעוף, כבר אמרנו דוקא באיברים שהם בעוף כבבהמה, אבל לא באיברים שאין בעוף כמו כרס והמסס, וכן עור המכסה הגוף ליתא בעוף שאין לו אלא מכסה דק מחובר בבשר. ועוד דודאי פליגי רבנן אר"י שהרי רשב"ח [נ"ז ע"ב] הי' עושה דבר להוציא מלבו של ר"י שהי' אומר נטלה נוצה פסולה, ותרנגלת הי' לרשב"ח שנטלה נוצתה והניחה בתנור וטלה עלי' מטלית וגדלה כנפי' אחרונים יותר מראשונים, ופריך דלמא ס"ל לר"י טרפה משובחת, א"כ במידי דמטרפא הגדילה כנפי' האחרוני' יותר מן הרא'. אלמא אפרך ר"י ולית הלכה כותי'.
<h2>דף צג.</h2>
תניא את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב רי"ש אומר מה המכסה הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף להביא חלב שעל הקיבה וכ"ש שעל הדקין שיש קרום על החלב שנקלף ממנו בקל, דקרום שעל חלב טהור אינו נקלף בקל אלא חתיכות חתיכות. ועוד יש קרום דק תחת חלב טמא המפסיקו מן הבשר וע"י נמשך החלב מן הבשר שמונח עליו כלבוש, ומזה לא איירי רי"ש ורע"א מה חלב המכסה תותב קרום ונקלף פי' תותב שמלה, שמלתו לעורו מתרגם תותבי' למשכיה, וי"א לשון גר תושב, שחלב זה אינו נסבך ודבק בבשר כשומן אלא יושב עליו ונלקח בקל, קרום ונקלף קרום יש תחתיו ועל ידו נקלף מעל הבשר בקל, אף כל חלב שיושב כשמלה על הבשר ע"י שיש קרום תחתיו שיושב עליו ונקלף מעל הבשר ע"י הקרום כשמושכין אותו, להביא חלב שעל הדקין שבתחלתן כשיוצאין מן הקיבה החלב המכסה מתפשט עליהם כאורך אמה וכדאי' בג"ה [צ"ג ע"א] ריש מעיא באמתא בעי גרירא וזהו חלב שעל הדקין אבל חלב הקיבה לאו תותב הוא אעפ"י שיש קרום עליו אבל אין קרום תחתיו שמפרידו מקיבה אלא מהודק בו וכ"כ ר"א [שאילתות ויקרא] וב' הלכות ריש מעיא בעי גרירא דתותב קרום ונקלף הוא, שמתפשט עליהם חלב שעל הקרב. והנהו תנאי לאו מגופי' דקרא דרשי דאת החלב המכסה את הקרב לגופי', ובת"כ למעוטי שעל הדפנות ומסיפא ואת כל החלב אשר על הקרב למדנו שחלב המסס ובית הכוסות בכרת [צ"ג ע"א] אלא מרבוי ואת כל החלב דרש רי"ש כל חלב שיש לו קרום ונקלף כחלב הקיבה ור"ע כל שתותב קרום ונקלף. וכ' ר"א וב' הלכות [שם] כל תרבא דקריב גבי מזבח לענין אכילה נמי תרבא הוא ואסור דאסור אכילה בעניני דהקרבה כ'. והי ניהו תרבא דקריב המכסה הקרב דא היא פריסותא, ואת כל החלב אשר על הקרב שעל המסס ובית הכוסות, ומ"ש דכולי כרסא, משום דדמי לחלב המכסה שאף זה תותב קרום ונקלף. ואיכא מרבותא מפרשי ריש מעי' באמתא בעי גרירא ריש מעי התחתון והוא הכרכשא והוא החלחולת ודאר"נ חלב העשוי ככובע... [אינו סותם] ול"נ לן אי הכא ריש כרכשתא או חלחלת הול"ל, ותו מה"ת לרבוי מה שבסוף המעים ולמעט הקרוב יותר אצל המכסה.
